האמונה בצדקת הדרך - המפתח להתנהלות נכונה

ראשית מלוא התנחומים לכל אלו שאיבדו את היקרים להם, לעם ישראל שאיבד מטובי בניו שנהרגו בידי חיות אדם, על קידוש השם. תפילה לרפואת כל הפצועים, ולשחרור מהיר של כל השבויים. וכמובן לניצחון סופי על חיות האדם והעלאת כבודו של עם ישראל. והדבר החשוב ביותר הוא שמן החיילים הקדושים שנהרגו על קידוש השם נדע ללמוד דברים טובים שיעשו אותנו חברה טובה יותר.

ברוך השם החל מהשבוע (הדברים יופיעו בשבוע הבא) אנו זוכים לפינה ירושלמית של רבע שעה – 20 דקות בפלטפורמה הנכבדה של ערוץ מכון מאיר. אי"ה נציף ונאיר נושאים שלמים מתוך אוצרות האמונה והרוח העשירים של התלמוד הירושלמי.

אנו שומעים את הטענה שעם ישראל מוגבל במלחמתו בחמס בלחץ של אומות העולם.
נושא התלות במישהו אחר הוא אכן נושא שהתורה מרבה להתמודד איתו. והיא אומרת (ירושלמי ערלה א, ג) שמי שמקבל מחברו קשה לו להסתכל בו.
האדם חייב להיות בן חורין – מאמין בעצמו ולא נתון ללחצים. אנו רואים שברגע שעם ישראל מקרין ביטחון בצדקת הדרך, ברגע שהוא ניצב זקוף קומה, הרי שכולם מעריכים אותו. כך עם יוסף שנתן עצה לפרעה מבלי שנשאל. כך גם משה שהציל את בנות יתרו מפני הרועים.

האמונה בצדקת הדרך ואי כניעה ללחצים הם התנאי הבסיסי להתנהלות נכונה.
בסיפור בירושלמי על מותו של רבי עקיבא מובא שכאשר הוא עמד מול טורנורופוס הרשע הוא אמר לו כהקדמה לתשובתו תיפח רוחיה דההוא גברא – הלוואי שתמות. נראה בפשטות שדברים אלו לא נאמרו בפועל. אם כן מה רוצים חז"ל בירושלמי לומר לנו. התשובה היא שהלימוד כאן הוא שלמרות המצב הקשה אומר רבי עקיבא שהוא עצמאי, שהוא לא מפחד משום דבר.

הירושלמי (ברכות ט, א) מספר שכאשר משה ברח ממצרים תפש אותו חייל מצרי וניסה להורגו. צווארו של משה רבנו נהיה לשיש ולא רק שהחייל לא הצליח להורגו אלא החרב של החייל חזרה אליו והרגה אותו.
התלמוד הירושלמי רוצה ללמדנו שכאשר אדם שלם בצדקת הדרך, לא רק שלא ניתן לפגוע בו אלא שמי שמנסה לפגוע בו בסופו של דבר יפגע.